מה קרה לנו שם במפרץ באי היווני הבודד? הפלגה משפחתית על יאכטה באיים הסארוניים-שבוע שני-לבנתים מטיילים

פוסט קודם-שבוע ראשון ביאכטה

יום 8

אחרי מילוי חשמל ומצברים לאורך הלילה וגם קצת זמן בלי הילדים (תודה ליו טיוב שעושה בייביסיטר)

יוצאים בבוקר לסיור בחוף והסביבה. צמוד למעגן שלנו יש פארק עם חורשה. יש בו אוסף פסלים מברזל של בעלי חיים מקומיים, בתולת ים ואל. מאוד עוצמתי ויפה.

הכל עשוי מברזל, עם ירידה לפרטי. ממש מיוחד. העיזים עשויות משרשראות עוגן ויש להן ולפר ביצים שהן פעמונים ועם מוט ברזל קטן ניתן לצלצל בפעמונים הללו. מי שמסיים לצלצל מחזיר את המוט ברזל לביצי הפר בתחילת הפארק למען המטיילים הבאים. מסביב הכל ים טורקיז יפהיפה.

ככה זה נשמע

מפליגים מספצס לאי דוקוס, אי לא מיושב עם מפרץ יפה. רוח טובה, מפליגים על מפרשים.

למי שתוהה - ביאכטה יש מטבח, סלון, חדרי שינה, שירותים ומקלחת.

כיף להתפנק על הסיפון ולהתכרבל בשמיכה או באיזה אח או אחות כשהרוח חזקה, וככה גם שיפרנו מאוד את יכולות הטאקי והרביעיות.

ומהכל...הכי נוח להתפנות בים מהירכתיים, כפי שלוטם מדגימה.

מרחוק נראה המפרץ עם חוף חולי, מקרוב מתברר שאלו צדפים ואבנים לבנות.

עדיין מקסים פה, נפש חיה.

מתרחצים במפרץ.

מעבירים פה את הלילה.

הילדים מבשלים ארוחת ערב לתפארת- פסטה ברוטב עגבניות ושרימפסים בחמאה, שום ובצל.

מעדן. מיד אחרי הארוחה, בעוד ההורים לוגמים מהיין, הילדים מתחילים לשטוף כלים ו...אנו מופתעים שנגמרו המים ביאכטה. בודקים את המד מים והוא מראה 3/4 מיכל. בפועל- ריק. להבא- לא לסמוך ב100% על אלקטרוניקה. מוטב לשלב מראה עיניים.

שוטפים כלים בים ושמחים שהספקנו לבשל ארוחת ערב.

יום 9

בוקר. אני מתעוררת ולא מצליחה לקום!

הגוף חדל מלתפקד.

הגב-כאבי תופת, הרגליים רועדות ולא מתפקדות.

פשוט לא מצליחות לשאת את משקל גופי.

למעשה, אני לא מרגישה בכלל את פלג גופי התחתון. כאילו מהגב ומטה אין לי גוף.

אני לא עומדת בכאב, הנפשי והפיזי, ונישברת.

פורצת בבכי.

ארקדי דוכין מתנגן לי בראש " תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול להיפגע וליפול כל אחד יכול..."

אוהד מתגייס לעזרה ועושה לי עיסוי שמקל מעט ומאפשר לי לקום קצת על הרגליים כדי

להטיל את מימי בירכתי היאכטה.

איזו תחושה של חוסר אונים, סוף העולם מתקרב.

שולחת מבט אל המפרץ היפהיפה, השמש של הבוקר והאין רוח יחד והם עושים חשק אדיר לשחות בים.

אבל איך במצבי עושים זאת?

חושבת על הרע מכל וחוששת להישאר נכה ברגליים, כאן, באי הבודד דוקוס, בלב ים.

בכוחות מגוייסים אני מצליחה להתגלגל מהיאכטה למים. ולצוף. ככה לפחות אני לא מרגישה את העומס על הגוף.

עוד 4 שעות הפלגה ונגיע לפורוס לראות רופא. האי דוקוס בו אנחנו נמצאים אינו מיושב כלל.

סובלת בשקט, כמו רוסייה טובה...ומעדכנת את הילדים בתחושותיי הקשות.

הם עוברים למבט מודאג ותופסים עמדות בעוגן ובמפרשים.

"אמא, היום את לא עושה כלום. אנחנו נעזור לאבא בהכל, אל תדאגי. רק תלכי לראות כבר רופא".

מתארגנים להרים עוגן ולהתקרב לחוף.

O.M.G

המנוע לא מניע. נראה שהכל קורס פה בסביבה הפסטורלית.

אין חשמל.

אין מים.

אין מנוע.

אנחנו על האי דוקוס, אין פה כלום חוץ ממפרץ יפה.

מה עושים? איזה לחץ. נושמים עמוק.

אוהד בודק לוח שעונים, נראה תקין. מה עושים? הולכים לטלפון להתקשר לחברת היאכטה, בדרך רואים שמתג המצבר מסובב קלות ובמצב סגור.

יששששש. מצאנו.

המנוע מניע בנגיעה אחת רכה.

תודה לאוהד על היותו הוא. בעל, אבא, מסגיסט, יאכטונר, איש מנועים ועוד מלא דברים טובים....

החיוך והצבע חוזר לפנינו.

יאללה כולם קופצים למים. תענוג.

לוטם חותרת לבד על הדינגי, נהנית מ-0 רוח ומאימון חתירה ארוך. יש לה את זה והיא עפה על עצמה, ובצדק.

הילדים מכינים ארוחת בוקר שווה ואני בין הכאבים מתענגת לראות את עבודת הצוות שלהם, שלנו. כמה השתפרנו מההפלגה הראשונה, אי שם לפני 10 ימים.

הם מבינים שמצבי לא משהו ומיד תופסים עמדות. מרימים עוגן, מפרשים, תופסים הגה כשצריך. לכל אחד כבר יש את התפקיד שהוא אחראי עליו.

לוטם, בת ה-5, מוכרזת כמנהלת פנדרים בלתי מעורערת, אלו המצופים שמונעים מכות והתנגשות עם סירות אחרות במרינות. כל כניסה ויציאה למרינה היא מזדרזת למלא את תפקידה באחריות רבה. הבנים אחראים על הרמת ומתיחת מפרשים, ניווט והחזקת הגה, הרמה והטלת עוגן.

מפליגים חזרה לאי פורוס האהוב. אין רוח, לצערנו, מחליטים לשוט על מנוע. כל פעם שיש קצת רוח אנחנו מרימים מפרשים ונעים איתה, עד ששוב היא פוסקת ועוברים למנוע.

ברקע מתנגנת מוזיקה ישראלית טובה, מיקס לכל הגילאים בספוטיפיי - אחד הדברים החשובים בטיול לשמירה על שלום בית רב גילאי!

ליד איי הצפרדע מנשבת רוח טובה וזה עושה לי טוב לשוט בין האיים עם מפרשים.

או איך שהילדים שרים הראל סקעת- "זה עושה לי בגוף הרגשה של קסמים". המראה של המיצר, חציית המעבר הצר בין האיים מרגשת ומעלה בי חיוך גדול של אושר.

אח"כ שוב נעלמת הרוח ואנו מגיעים לפורוס. העגינה שלנו טובה מאוד ומעידה על עבודת צוות טובה והרבה עזרה לאחר, כלומר לי, גם בימים קשים.

מגיעים ריקים לגמרי לרציף, כאן תשמעו הסבר בו לוטם מראיינת ומצלמת אותי:

האי הזה מלא בקסם. כ"כ קרוב ליבשה אך נהנה מהניתוק.

יש פה חיים סוערים, יחסית לכל האיים שבהם ביקרנו עד כה. האי תלול מאוד וקל להתמצאות- כל המדרגות מובילות למגדל השעון...

והנוף משם- אחחחח איזה נוף. ים לכל עבר, מלא סירות מכל הסוגים וניכר שיש להרבה מאוד אנשים כסף לפי הסירות שברשותם.

בפורוס אנחנו מחדשים מלאים של חשמל, מים, אוכל ומדד הwifi בשיאו אחרי פגרה קצרה.

מתקשרת לאחותי לאחל לה מזל טוב ליום הולדתה. כשהיא דורשת בשלומי אני משתפת שאני מרגישה נורא, כל פלג גופי התחתון , מהגב ומטה, לא מתפקד וכואב בטרוף.

היא אומרת לי שגם לה היה משהו דומה פעם, ושזו כנראה דלקת, ובניגוד לגב עליון שכדאי לחמם, כשזה בתחתון מומלץ להקפיא. תנסי, היא אומרת לי, במצבך אין לך מה להפסיד. מקסימום יצליח. בתום השיחה אני מוציאה בקבוק קפוא ומקפיאה לגב התחתון שלי את הצורה. שרק יעזור כבר משהו ויעבור הסיוט הזה. 10 דקות על השעון, לפי הנחיותיה של ד"ר קפלן, הלוא היא אחותי, והרגשתי משתפרת כבמטה קסם.

שולחת לה הודעת ניצחון ותודה שהיא הצילה את חיי, שלי כבר ניראו ממש בקיצם הבוקר, ומעדכנת את הבעל והילדים במצבי המשתפר.

הם שמחים על הבשורות ומחליטים בינתיים לא לחפש רופא.

בערב יוצאים לסיבוב בעיר, גם בלילה היא מקסימה ומלאת חן. הטברנות ממש בקו המים מתחילות להתמלא והרציפים עמוסים בסירות דייג ויכטות. סירות TAXI עושות הלוך ושוב בין היבשה לאי. מצ'פרים עצמנו במסעדה, הילדים כבר מתים מרעב, השעה מאוחרת ולאוכל לוקח יותר מידי זמן להגיע.

אין ספק שהחבל נמתח מידי וזו לא היתה הארוחה הכי נעימה שלנו בטיול. אוהד ואני מבינים שהילדים, בסופו של דבר, הכי אוהבים את האוכל של אמא. ביאכטה או בדירות, לא משנה, הם מתענגים.

במסעדות יש להם פחות סבלנות והם לא תמיד, או לא כולם, פתוחים למאכלים חדשים. ולמצוא מסעדה שתתאים ל6 אנשים שונים זה לא פשוט, מסתבר.

אחת המסקנות שלנו בטיול הזה שאין מה להשקיע מאמץ, זמן וכסף במסעדות יווניות לילדים שלנו, הם עדיין לא מספיק מעריכים אותן, ולכן המאמץ מושקע בארוחות שוות וביתיות מעכשיו.

יום 10

עוד טיול בוקר בפורוס, טיפוס נוסף למגדל השעון, הפעם ממדרגות אחרות, קניות עם עגלה עמוסה, שהובלתם ליאכטה נעשית בשרשרת אנושית משפחתית. תומר מעביר מהעגלה לשקד-לרותם-לאוהד-ולוטם מסדרת בארונות בפנים. אני מצלמת....מחייב גם בוידאו

וגם בתמונה

עכשיו אפשר להכין ארוחת בוקר על היאכטה

לפי תומר כנראה יצא טעים מאוד,

וגם היו הרבה כלים לשטוף אחרי...

יאללה, מפליגים לנמל הבית הלוא הוא russian bay.

איזה כיף לחזור למקומות אהובים ומוכרים. בעלת הבית מקבלת אותנו כרגיל בשמחה ובחיוך. מיטות השיזוף שודרגו ואנחנו מרגישים בבית.

אנו עושים לראשונה עגינה עם קשירת ירכתיים והמבצע עובר בהצלחה. מבחינתנו סימנו V על משהו שטרם עשינו ביאכטה. זה אומר שבחרטום זרקנו עוגן והירכתיים קשורות ליבשה משני הצדדים, לסלעים או עצים, הנה:

הילדים חותרים להנאתם בדינגי הלוך חזור, כולל לוטם (5) שמפגינה עצמאות גדולה

ומשתדרגים בשש בש. מזכיר סיני-כבר אמרתי?

יום 11

מתעוררים כבר ב7.

הילדים מתרגשים לקראת שיחות עם בני כיתתם והגן, קבענו להיום עם המורות והגננת. ההתלהבות משני צידי הקו גדולה ואנחנו יוצאים לעוד יום הפלגה שמחים ומאושרים.

ביי ביי לך RUSSIAN BAY. אהבנו. אבל ממש!!!

היום לראשונה, בגלל שכמעט אין רוח, החלטנו לאכול ביכטה תוך כדי הפלגה את ארוחת הבוקר.

הילדים מתנפלים על הכנת הארוחה, כולל סלט, ביצים, טוסטים, גבינות וריבה.

מרימים מפרשים אבל אין אפילו טיפת רוח שתמלא אותם.

לשקד עולה רעיון- נחזיק בסולם הירכתיים תוך כדי הפלגה עם המנוע. מסאג מים. או גקוזי תנועתי.

אטרקציה אליפות.

תומר הופך את זה לחדר כושר

ואבא אוהד נהנה לאללה, חזק!

סולם האושר על 100 וכולם מודיעים לי שזה יהיה ה-פיתרון לכאבי הגב. את חייבת לנסות, אמא.

אז אחרי שכל הילדים ואבא ניסו, הגיע תורי.

זה באמת כיף. לא בדיוק מסאג אבל ממש מהנה.

תומר: "אמא, כזה כיף איתך, את הכי זורמת בעולם. אין אין עלייך"...

רגע לפני ההגעה לאי אגיסטרי אוהד צועק שיש דולפינים מימין, שוב זכינו?

כולנו מתפקדים ברגע. שולפים מצלמות. אבל משהו מוזר, הם לא יוצאים מהמים כמו דולפינים, רק חלק קטן שנראה כמו סנפיר מציץ. רגע, הם 4. יותר. וואו, מה זה? מאטים את הסירה, הם מתקרבים אלינו ושקד מפענח- 5 חתולי ים. ענקיים. בצבעי כחול סגול מרהיבים. קשה לצלם כי הצבע מתמזג עם המים. אחרי המופע הזה כולם מחוייכים ומבינים שהתברכנו במחזה נדיר.