כאחת שחובבת מאוד טרקים, הליכות בהרים, איכשהו כשאומרים לי טרק באירופה זה נשמע לי וואו -
הרים, שלג, אגמים יפים ואוכל טוב.
לצערנו, לא תמיד זה היה ככה.
השבוע צוין יום השואה ברחבי ישראל והעולם.
כשרואים את הסרטים הקשים ביום השואה בטלוויזיה, היערות והשלג ברקע, האסוציאציה נהיית לגמרי שונה.
כיום, אנחנו יוצאים לטרק של שבוע-שבועיים, מתכוננים אליו חודשים, קונים ציוד וביגוד מתאימים, תרמיל נוח, מקלות הליכה וביקתות שוות לישון בהן בלילה, שיהיה לנו חם ונעים וכוח ליום המחר.
תדמיינו לכם, אמא צעירה חסרת כל, אלמנה טרייה, יוצאת לטרק הכי ארוך בחייה, של שנים, בלי שום הכנה מוקדמת ובלי טיסת LOW COST.
טרק ארוך, קשה ומאתגר שהיא לא הזמינה באינטרנט ובטח לא חלמה עליו.
תדמיינו אותה נודדת עם 3 ילדים בגילאי 3-10, ברגל, ברכבות ובאוטובוסים, ברחבי אירופה בשנות ה-40, ללא אוכל, שתיה וביגוד שמתאימים לקור מקפיא העצמות בחורף הרוסי.
היום, בשנת 2022, זה נשמע חלום בלהות, שאולי קיים בסירטי אימה, בלתי נתפס שבשנות ה30 וה-40 של המאה הקודמת זו היתה המציאות העולמית.
כנראה שאף אחד מאיתנו, דור שני, שלישי ורביעי לניצולי שואה, לא היה שורד את התופת הזו.
תמיד מרגיש לי שהם היו עשויים מחומר אחר. כזה שקשה למצוא היום.
אבל הם, ההורים והסבים שלנו, עם נחישות אדירה לחיות, להקים משפחה ולהגיע לארץ ישראל, איכשהו, בקושי רב, הצליחו. והיום בזכותם יש לנו מדינה.
איך הם עשו זאת?
בלי WIFI, בלי תקשורת, בלי ווטסאפ או פייסבוק. מחוסרי כל. מלאי אמונה ונחישות.
קילומטרים אינספור של נדודים עד שהגיעו לארץ המובטחת, שיחסית למה שהיה להם אז זו בהחלט היתה ארץ זבת חלב ודבש.
אבא שלי, דב קפלן, בן 85, היה בן 10 כשעלה ארצה באוניית אקסודוס, לאחר שאביו נרצח בשואה ומשפחתו נדדה במשך חודשים רבים באירופה הקפואה והמדממת.
לפני חמש שנים חגגנו כל בני המשפחה לאבא שלי יום הולדת 80.
התכנסנו במחנה המעפילים עתלית, כסמל לעלייתו עם אוניית אקסודוס, שגורשה חזרה מחופי המדינה, ואיכשהו בסוף, אחרי הרבה תלאות, הם בכל זאת הגיעו ארצה.
אבא שלי עמד שם, מול כולנו, וסיפר לנו בהתרגשות רבה ולפירטי פרטים את אשר ארע להם, באונייה המפורסמת אקסודוס. זה לא היה פשוט עבורו לפתוח את הפצעים, הרבה חשש היה מלווה שם, אבל ההבנה כמה זה חשוב שנדע, נבין ונעריך עוד יותר את כל מה שיש לנו פה היום, הוא נרתם.
ושיתף. ואנחנו הצטמררנו. לא להאמין.
הנה סיפורו, כדי שכולנו נזכור ולא נשכח:
נולדתי בעיר וילנה בירת ליטא ב- 7 למרץ 1937, בן שני משלושה – הבכור משה ז"ל והצעיר אליהו – להורי שמואל ומרים קפלן זיכרונם לברכה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתקרבות הצבא הנאצי לוילנה, ובהמלצתו הבלתי מתפשרת של אבי, שהיה קומוניסט פעיל, נאלצנו לברוח לרוסיה, בעזרת הרוסים, לצד המזרחי של אסיה באזור הרי אורל. לאחר תלאות רבות של הליכה ברגל ונסיעה ברכב תוך הסתתרות ביערות מפני הפגזות הנאצים מן האוויר הגענו לעיירה בשם ביליביי, ולאחר זמן קצר אבא גויס לצבא הרוסי ואנחנו עברנו לקולחוז (כפר חקלאי הדומה למושב שיתופי) כ-18 ק"מ מביליביי.
אבי השתתף בקרבות באזור אוריול כקצין בחיל התותחנים.
החיים בקולחוז לא היו פשוטים, סבלנו רעב ולעיתים גם התנכלויות של חלק משכיננו הרוסים.
קיבלנו מהשלטונות הרוסים בית קטן וחלקת אדמה בה גידלנו בעיקר תפוחי אדמה שהיוו את המזון העיקרי שהיה בהישג ידינו.
אמנו נאלצה לעבוד מספר שעות בכל שבוע בשדות המשותפים של הכפר בהם גידלו גזר, תפוחי אדמה וירקות שונים. בזמן העבודה היה מותר לאכול מעט מהירקות אך בשום אופן אסור היה לקחת הביתה.
משה ואני נרשמנו לבית הספר שהיה בקצה הכפר מרחק של יותר מק"מ מביתנו והיינו הולכים ברגל כל יום לבית הספר. בחורף ירדו כמויות אדירות של שלג שנערם לעיתים לגובה של 5-4 מטר ואז הלכנו לבית הספר על סקי שבנינו בעצמנו מלוחות עץ. הבשורה המרה על נפילת אבינו בקרב, בסביבות אוריול, הכתה אותנו בתדהמה ונותרנו שלושה ילדים קטנים בני עשר, שבע ושלוש יתומים ללא אב ואם צעירה ואלמנה שנאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות כדי להרוויח מעט כסף לקיומנו. ביוזמתה הרבה למדה אמנו להכין סבון משומן של חזירים והייתה מוכרת אותו לרוסים מבית לבית בשוק השחור, תוך סיכון עצמי רב שאם חס וחלילה השלטונות יתפסו אותה תיכנס לכלא. עם תום המלחמה הצטרפנו לאלפי פליטים מכל האזור ונסענו במשך חודש ימים ברכבת מסע בתנאים לא תנאים לכיוון מערב אירופה – פולין וגרמניה.
באחת התחנות בדרך, כשהרכבת עצרה לשם הצטיידות במים ובמעט מזון, החליטה אמא לרדת אתנו מהרכבת וכוונתה הייתה לחזור לעיר מולדתנו וילנה. בשניות האחרונות לפני שהרכבת זזה שכנעו מכרים וחברים של אמא שתעלה אתנו בחזרה לרכבת, כיוון שבוילנה ההרוסה לא נוכל למצוא כל אפשרות קיום, וגם לא את משפחתנו.
המשכנו דרכינו במסע ברכבת שכאמור נמשך כחודש ימים. במהלך הנסיעה למדנו לדבר אידיש, עד אז השפה היחידה שידענו הייתה כמובן רוסית. הגענו למחנה עקורים בגרמניה בשם דורנשטט יחד עם אלפי פליטים ביניהם הרבה מאד ילדים ברובם יתומים מאב ומאם.
בדרך לדורנשטט עברנו במקומות נוספים כמו לינדנפלס בגרמניה, זלצבורג באוסטריה ועוד כפרים בפולין שם שהינו בבתי ילדים ליתומים פליטי השואה והמלחמה.
בדורנשטט, החיים לנו כילדים היו יחסית נוחים. שם הכרנו את רות אלון (אשתו של יגאל אלון) שעבדה כשליחה מטעם הסוכנות היהודית והתיידדה עם אמנו. במסגרת לימודי עברית שרות לימדה אותנו כתבנו מכתבים לילדי הארץ והמכתבים שלנו בזכותה של רות הגיעו לילדי קיבוץ גינוסר.
אני, אליהו אחי ומרים אימנו עלינו באונייה אקסודוס, נשלחנו חזרה באוניות משא מברזל, למחנות של הבריטים באזור המבורג. הגענו בסופו של דבר לארץ – בעלייה חצי לגלית ומסמכים מזוייפים בראשית 1948.
מדורנשטט ארגנו השליחים מהארץ קבוצות לעליה לארץ, בדרך כלל בעליה הבלתי לגלית (עליה ב') .
כשהגיע תורנו לעליה הועברנו במשאיות מגרמניה לצרפת למחנה עולים ליד מרסיי וכעבור זמן עלינו כ- 4500 איש לאנייה גדולה והובטח לנו שאנחנו שטים לארץ.
שם האנייה היה אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז.
במקור שימשה אנייה זו להובלת משאות ובקר בנהר המיסיסיפי בארה"ב. האנייה נרכשה ע"י המוסדות בארץ ואנשי הפלי"ם של הפלמ"ח הכשירו אותה להבאת המעפילים פליטי השואה לארץ ישראל .
זו לא הייתה אניית תענוגות והצפיפות בה והתנאים היו קשים ביותר.
ישנו על דרגשים זה לצד זה בקומות אחת מעל השנייה כך שניתן היה רק לשכב או לשבת עם גוף כפוף.
כעבור מספר ימי הפלגה התחילו להקיף את האנייה מספר אניות מלחמה של הבריטים (האנגלים) במטרה למנוע את הגעתנו ועלייתנו לארץ. אניות המלחמה ליוו אותנו עד שהתקרבנו לנמל חיפה.
לפני הכניסה לנמל כשאנו עדיין בלב לים ניסו החילים הבריטים לעלות ולהשתלט על האנייה שלנו.
התפתח קרב בין אנשי האנייה לחיילים הבריטים, שלא נמנעו משימוש בנשק חם, וגרמו להריגתם של מספר מלוחמינו. בנוסף לכך שתי אניות בריטיות התקרבו לירכתי האנייה שלנו כאשר אחת נוגחת בנו מצד אחד והשנייה תומכת מצד שני כדי למנוע התהפכותנו.
בסופו של דבר השתלטו הבריטים על האנייה והובילו אותנו לתוך נמל חיפה, הורידו אותנו בכוח לרציף והעבירו אותנו לשלוש אניות מסע בריטיות. אמרו לנו שלוקחים אותנו לקפריסין למחנות מעצר לשם נהגו להעביר את העולים שנתפסו ע"י הבריטים, כמו כן נאמר לנו שיש עומס רב בנמל בקפריסין וההפלגה תערך מספר ימים במקום מספר שעות. בסוף של דבר ההפלגה נמשכה שבוע ובמקום להגיע לקפריסין הגענו לצרפת לנמל ליד מרסיי, שם ניסו לשכנע אותנו לרדת מהאניות.
אולם השליחים שהיו אתנו נתנו הוראה מפורשת לא להישמע ולא לרדת מהאניות.
כך "בילינו" כשלושה שבועות על שלושת אניות הגרוש בתת תנאים הגייניים, חוסר במזון ובמקלחות ובחום לוהט. לאחר שלושה שבועות של המתנה ומשהבינו הבריטים שלא יצליחו לשכנע אותנו לרדת – הרימו עוגן והפליגו להמבורג בגרמניה, לאזור שהיה בשליטתם. בהמבורג הורידו אותנו בכוח והועברנו למחנה מעצר שהיה מוקף גדרות תייל ועמדות שמירה ביום ובלילה. כעבור מספר חודשים עזבו הבריטים באופן מפתיע את המחנה והשליחים מהארץ הבריחו אותנו במשאיות סגורות בברזנטים בחזרה לצרפת ומשם עלינו בעליה חצי לגלית (עליה ד') עם תעודות מזויפות לארץ בראשית 1948 (כמה חודשים לפני הקמת המדינה). כחצי שנה שהינו במוסד "אונים" בכפר סבא ומשם הגענו קבוצה של ששה ילדי עולים לקיבוץ גינוסר, כאמור בעזרתה ובזכותה של רות אלון ז"ל. סגירת מעגל: לפני מספר שנים נמצא מכתב (בארכיונו של יגאל אלון) מרות אלון ליגאל ובו ביקשה מיגאל שיסדיר עם מזכירות גינוסר הבאת הילדים לגינוסר.
אמא שלי, ניצה קפלן, אישתו של אבא, דב קפלן, הקימה וניהלה את מוזיאון בית יגאל אלון בגנוסר במשך כ40 שנה.
לפני כארבע שנים נסעו הורי, דב וניצה, יחד עם אחיהם, נועה ואליהו קפלן (אמא ונועה אחיות, שנשואות לדב ואליהו האחים) ועם נתן וגילי (נתן אחיהם של דב ואליהו, נולד בארץ למרים וחנוך, בעלה השני) לטיול שורשים בליטא ואח"כ לטיול עם עוד עולים מאקסודוס בצרפת.
ללא עריכה, ועם הרבה נכדים מתרוצצים ליד...