הטיפוס שלנו להר האולימפוס הוא חלק ממסע משפחתי של כמה חודשים, זוג+4 ילדים צעירים מאוד בימי קורונה
12.7.21
הטיפוס לאולימפוס היה הדבר הכי לא מתוכנן שלנו במסע המשפחתי ביוון, וגם ציוד לטרקים לא ממש היה ברשותנו. אבל, הרצון של הילדים וההתרגשות שלי לסגור מעגל אחרי אכזבה מלפני 20 שנה, שבה טיפסתי אך לא השלמתי את הפיסגה בגלל מזג האוויר, הם שהביאו אותנו להרפתקה הזו.
האם הפעם נצליח?
יש פה ילדה בת 5 איתנו בנוסף להכל. לא, אין לנו בייביסיטר במסע הזה לרשותנו.
אריזות בוקר לטרק ולפנינו 2 מטרות גדולות וחשובות.
האחת- להגיע כל המשפחה בהרכב מלא לבקתה העליונה באולימפוס בגובה 2760 מטר
.Apostolidas בקתת
אבא , אמא, שקד (13) תומר (10) רותם (8) לוטם (5)
והשנייה לטפס לפיסגה של האולימפוס בגובה 2918 מ' אליה לא הצלחתי להגיע לפני 20 שנה עם בולי, אחותי, ואילנית, חברתי האהובה, בגלל מזג אויר קשוח.
רק 200 מטרים של טיפוס הפרידו בינינו לבין הפיסגה האלילית.
כואב ועצבני.
ישנו את הלילה בעיירה Paralia skotinas השוכנת על חוף הים, לא רחוק מ Litochoro, העיר ממנה יוצאים לטרק האולימפוס.
משאירים ציוד לבעלת הדירה ובכך מבטיחים לה שנחזור אליה אחרי האולימפוס.
היא מרוצה. הימים הם ימי קורונה, אין תיירות, 6 אנשים עבורה זה דג שמן ברשת.
נוסעים לליטוכורו להשכיר שקי שינה במחיר כמו לקנות אותם, מופקע, אבל לשלם על מזוודה נוספת בחזרה ארצה יעלה יותר וגם...המטרה משרתת את האמצעים. מצטיידים גם במקלות הליכה ועוד קצת דברים כי ממש לא תיכננו על הטרק הזה. זהו, יוצאים לדרך.
עולים עם הרכב לתחילת המסלול בגובה 1100 מטרים בGortsia .
תמונה משפחתית וניכנסים ליער בתחילת המסלול.
הליכה מותאמת לקצב של לוטם, מרובת הפסקות ועידודים של הבנים כלפיה.
תכלס, מרגש לראות את עבודת הצוות המשפחתית ואת הפירגון שלהם כלפיה.
רותם בן ה8 בכלל לא מבחין שיש עליה, מקפץ ומדלג בלי לעצור ורק דבר אחד הוא מבקש- תאכלו מהתפוחים ותפחיתו לי משקל בתיק.
האמת, קטן עליו.
כעבור 4 שעות מהנות של הליכה ביער, זיעה, מנוחות רבות ופתיחות נוף לכיוון הים אנחנו מגיעים לבקתה הראשונה בה נעביר את הלילה בגובה 1940 מטר בקתת Petrostrouga
אני נפעמת מהליכת הילדים ומבינה שאין גבול ליכולת, אנחנו המבוגרים הם הגבול, חבל...
לוטם שואלת אותי אם הבאתי מספריים כי היא חייבת דחוף.
למה אני שואלת?
"יש לי קשר ירכתיים בשיער..."
יותר מידי שעות יאכטה לילדונת, השפעה קשה.
אנחנו משחקים בסלון הבקתה טאקי, קליעה למטרה ונהנים מהנוף. לא יאומן, אפילו wifi
יש פה, אבל מי צריך? הכי כיף ללא מסכים. לילדים אין בכלל, למבוגרים משמש בעיקר כמצלמה וניווט.
אני מספיקה לחזור לכמה לקוחות של סדנאות ומרוצה מעצמי שתוך כדי הטיול למעשה נמכרו כל
הסדנאות ומבינה שכשאחזור ארצה מחכה לי מלא עבודה, למרות שלא עבדתי כבר כמה חודשים מלבד שיחות בודדות וקצרות לסגירת קצוות. 99% מהזמן אנחנו עמוק במסע המשפחתי ללא עבודה.
פורסים שקי שינה במיטות קומותיים בחדר הפרטי שקיבלנו בבקתה וצוללים לשינה מעולה מיד אחרי
ארוחת ערב+-. ככה זה בטרקים - אחרי שהשמש שוקעת ומסיימים לאכול טוב חייבים שינה.
13.7
ארוחת בוקר דלה, אבל נוף שווה, והרי בשביל זה באנו.
ניפרדים מנקטריוס מנהל הבקתה שמתלהב מזה שהילדים הלכו עד כאן בכוחות עצמם.
0930 ואנחנו מתחילים טיפוס.
כעבור שעה של טיפוס בתוך היער ומפגש עם שיירות החמורים שאחראים להובלת המזון לבקתות, כולל כל הריח הנלווה, אנחנו יוצאים מהיער והנוף מתחלף לאלפיני.
הצמחייה דלילה, פריחה יפה, לוטם מתקשטת בה מעט, בכל זאת, גם בטרק צריך להקפיד על הסטייל.
הנוף משגע, הטיפוס מהנה והילדים הולכים נפלא.
עצירות למים, פירות ועוגיות כח, מושג שהתחיל כאן בטרק ונותן מלא כוח להמשך טיפוס. הליכה תלולה עם עוד חמורים שיורדים את ההר ואנו מגיעים לפלאטו- מדשאה ענקית ויחסית ישרה מתחת לבקתה השניה.
מתענגים בחליקות על שלוגית שנותרה אפילו באמצע יולי.
המראה של כל הירוק העוצמתי הזה מרהיב.
ואם זה לא מספיק פסטורלי, אז פוגשים Alpine ibex שמדגמנים לנו
הרבה אנרגיה נותן ולוקח השלג הזה. מלאים בשמחה ומרץ אנחנו ממשיכים לטפס למעלה. הפיסגה מולנו כל הדרך ונראית קרובה מתמיד. עוד קצת עליה וכעבור סהכ 5 שעות טיפוס אנחנו מגשימים מטרה.
כל הlivnateam מגיעים בהצלחה ענקית לבקתה העליונה של האולימפוס Apostolidis
עשינו זאת.
זוג עם 4 ילדים בגילאי 5-13.
דמעות של התרגשות חונקות את גרוני ואני אומרת לילדים אלף פעם כמה יפה הם הלכו
וכמה שאני גאה בהם.
אמא, אמרת את זה כר אלף פעם...יא חופרת...
אני מקפידה להצטלם עם כל אחד ואחת
ומרגישה - על האולימפוס...
אנחנו קונים קולה קרה כמובטח, אחרי שעוגיות הכוח פחות עבדו עברנו לפיתויי קולה.
הילדים מתענגים על המשקה הקר והמתוק.
אנחנו מוודאים שמזג האויר צפוי להמשיך להיות טוב לקראת הטיפוס להשלמת הפסגה, מקבלים תדרוך ממנהל הבקתה, מצטיידים בקסדות ויאללה, נשיקות לילדים.
למה הם לא מצטרפים אלינו לפסגה?
כי אסור לילדים, מתוך הסכנה לדרדרת של בולדרים במקטע האחרון.
אז הילדים נשארים בבקתה ואנחנו בדרכנו לפיסגה. אני אחוזת התרגשות וחששות גם יחד.
האם הפעם אצליח להעפיל לפיסגה?
אוהדאיש-ככה קראו לאוהד, האיש שלי, בחובלים כשהוא היה מדריך שם.
הוא שמח להגיע לפסגות אבל לא מראה את ההתרגשות על פניו.
מקבלים הוראות אחרונות ואיחולי הצלחה מהילדים.
כששנינו באים לצאת מהבקתה פתאום שואל המנהל, רגע, אם שניכם מטפסים, מי נשאר עם ארבעת הילדים שלכם?
תתחדש עונה לו בעלי, אתה הבייביסיטר, למרות שלא הצעת, נחזור עוד שעתיים...
אנחנו הולכים על המצוק לכיוון הטיפוס לפיסגה.
פתאום נכנסת מכת רוח ואני צוללת למחשבות של לפני 20 שנה, שלא הצלחתי להעפיל לפסגה, רק שלא נאלץ שוב לחזור על עקבותינו בגלל מזג אוויר עם אכזבה גדולה בלב. אני מביטה לעבר הנוף המטורף לים כדי להכניס אופטימיות והעננות והרוח חולפים מעלינו.
כעבור כעשרים דקות מגיעים לחלק הקשה. סלעי ענק ניצבים מולנו.
זהו. 250 מטרים לגובה מפרידים בינינו לפיסגה.
חובשים את הקסדות ומתחילים טיפוס.
תחילת השיפוע הוא 30 מעלות ודי מהר הופך ל70.
לפני כל צעד מוודאת היטב שלפחות רגל אחת נאחזת טוב וגם יד אחת.
מעבר לעלייה התלולה בזווית לא פשוטה, יש דרדרות אבנים שצריך מאוד להיזהר מהן.
לא ברור ממה אני יותר מתאמצת מהנשימה, האחיזה או המחשבה המלחיצה שאח"כ צריך לרדת את השיפוע הארור הזה. אני מתמקדת כל כולי במטרה הסופית- הפיסגה.
הפעם לכבוש אותה, בקצה.
הנוף מסביב מטורף ותלול. נצמדת לסימון השביל כחול צהוב. בשלב מסוים מגיעה לדרדרת
מלחיצה ולא מצליחה לבחור מה עדיף- להיות קטנה ולהיכנס לכוכים ולהאחז בהם או להיות גבוהה
עם יכולת לצעדים גדולים בין הסלעים.
עוצרת כדי לתת לאוהד לתפוס מרחק כדי שאם תיפול ותדרדר אבן שלא אפגע. מנצלת את זה לצלם אותו ולהסדיר נשימה.
ככה זה נראה ונשמע
כעבור זמן הוא נעצר לחכות לי ולצלם גם. נימה של התרגשות בקולו
אני עולה באיטיות, מחשבת כל צעד ושימת יד במקום הנכון, הכל תוך התרגשות אדירה
זהו. כעבור שעה מרגע יציאתנו מהבקתה אנחנו עושים זאת.
מגיעים לפיסגה בהר האלים. האולימפוס ביוון.
2918 מטרים עם נוף מטורף לים. אני מאושרת. המשימה הושלמה.
נהנים מהשקט, רק אנחנו בפיסגה, קורונה, מלאן צילומים וכתיבה בספר זיכרון שנמצא בתוף תיבה כסופה וקסומה, נגד גשם, עם עט מחובר, על סלע בפיסגה. רק מי שמצליח להשלים את הפיסגה יש לו את הזכות האדירה להשאיר כאן חותם: היינו פה, בעברית!!!
חצי שעה ענוגה בפיסגה, צילומים מכל זווית
אנחנו מתחילים לרדת.
רוב הזמן אני על התחת. חוששת מלמעוד וסחרור חושים.
כעבור כמחצית השעה אנחנו למטה, לא פשוטה בכלל הירידה, אומנם אין קשיי נשימה אבל צריך מאוד בזהירות, לא להחליק, תלול ביותר.
וואוו. יום משובח.
מגיעים לבקתה בשעה 18:02, איחור של 2 דקות מהמובטח לילדים. הם רצים לקראתנו לקבל את פנינו ונירגשים לא פחות מאיתנו על השלמת המשימה. מסתבר שהם ראו אותנו כל הדרך לפיסגה מהבקתה.
ארוחת ערב ממש טעימה בבקתה, אוהד ורותם מחפשים קליטה בסביבה כדי לשלוח הודעה דחופה
ומוצאים את עצמם בכנסייה הכי גבוהה בבלקן, אליה תיכננו לעלות מחר לזריחה...מצאו קליטה
והוחלט לוותר על הזריחה.
זהו, 2 המטרות לשמן עלינו את האולימפוס הושגו במלואן, אפשר ללכת לישון.
אבל אני לא נירדמת. כל הלילה מתהפכת וכנראה שלהתרגשות יש השפעות ארוכות.
כמו בשיר של עדי אברהמי: זה מתחיל בצעד, וממשיך למסע , זה האומץ להפוך את הקשיים להזדמנות.
14.7
קמים בבקתה, מגלים שכל האחרים כבר יצאו לטיפוס ורק אנחנו נישארנו בה.
מזמינים לארוחת בוקר סלט יווני. נשמע הגיוני, נכון?
מנהל הבקתה קצת בשוק, זו מנה לערב, הוא אומר לי, אבל זורם איתנו.
עוד כמה צילומים, כי היום הראות צלולה במיוחד ואי אפשר להוריד את העיניים.
0845 ואנחנו מתחילים לרדת חזרה.
במקור תוכנן לילה נוסף בבקתה למטה, אבל מחליטים לראות כמה זמן ייקח ואם להישאר עוד לילה או לסיים
היום. הילדים דוהרים לשלוגית חליקות מאתמול שנמצאת בליבו הירוק של הפלאטו. מסביבנו
מתרוצצות מלא olympic goats, סוג של עז אלפינית ייחודית לאולימפוס. מתוקות להפליא ומוסיפות המון לנוף הפסטורלי. עוד קצת חליקות ומלחמות שלג ואנחנו ממשיכים בירידה.
3 שעות ואנחנו מגיעים לבקתה הראשונה. ברור לנו שנעשה פה הפסקת התרעננות ונבדוק את מצב הקליעה למטרה וגם ברור לנו שמאוד מוקדם ואין טעם להישאר פה את הלילה. למרות שזה אומר שנלך היום 11 קמ ירידה של 1800 מטרים, לא פשוט ללוטם בת ה5, אבל היא יכולה. אז עוד קצת עצירות, עוגיות ופירות, הליכה מוצלת ביער היפה
והנה, עוד שעתיים וחצי ואנחנו ברכב שהשארנו פה לפני 3 ימים.
עשינו זאת בהצלחה אדירה. צהלת כיפאק היי ללבנתים, שחרור השרירים ונוסעים לליטוכורו להזדכות על שקי השינה
ולתת את חובנו לילדים- ארוחת gyros מקומי. הוא טעים, כרגיל.
מתקשרים לבעלת הדירה אצלה השארנו את התיקים לעדכן שמגיעים והיא מפתיעה אותנו.
לא שמרתי לכם חדר, הגיעה משפחה אחרת.
את אמיתית? הבטחת...טוב, אין מה לעשות, מבקשים עזרתה בחלופה קרובה.
בודקת אצל אחותה, מלא, אבל האחות השלישית במרחק 100 מטר תשמח לקבל אותנו.
הבעסה הפכה למשמחת.
למה לא סיפרת שאחותך נחמדה ממך???
אנחנו מתקבלים בחיוך, מיד מוצע קפה קר שנשתה בשמחה מהולה באבק אולימפי וסיור בגינה
שמצביע על סולם - תקטפו לכם מהשזיפים כמה שבא לכם...בא לנו....מלא...איזה טעימים.
מתמקמים והולכים לחוף מרחק קצרצר. חוף ענק, מלא באנשים, הים עם זרמים די חזקים ואנחנו
מאושרים להוריד את צחנת הטיול.
16.7
אתמול היינו ביום מנוחה וים, הים פה גלי ואחרי כ20 מטרים של מים רדודים יש מדף חול שפתאום
עומדים בו. הרבה עישבייה בים.
קמים בבוקר לקול עצבים. בזמן שישנו הילדים מצאו על מה לריב ולשקד נפלה ההשלמה של השן השבורה.
טוב, חלק מהטיול אמור ללמד גם שמירה על הגוף והציוד, לא תמיד מצליח לנו.
נוסעים למפלי אורליה בכפר dion.
מפלים קטנים, בריכות ירוק טורקיז ושלל יוונים איתנו. מרגישים צפיפות ומתקשים לדמין מה קורה
כאן בקיץ שלא בתקופת קורונה. המים בבריכה קפואים. ממשיכים גם לחלק התחתון של הבריכות,
שם פחות עמוס. פוגשים משפחה יוונית שלפי איך שזה נראה החליטה דווקא כאן ללמד את ילדיה
לקפוץ ראש מהסלעים הגבוהים שמסביב. מכאן אנחנו ממשיכים למפלי agia kori
מפלים יפים ומים בצבע ירוק עז. טיפונת הליכה, אין חשק ממילא ליותר מזה אחרי האולימפוס.
מסיימים בגלידרייה-מאפיה מ1968 בליטוכורו בשם efessou ברחוב הראשי.
מזמן לא אכלתי גלידה ככ טעימה. גלידה בטעם פאי תפוחים ועוגת בננות. וואו, זה היה טעים בטרוף.
כל כך טעים שנאלצנו לקחת עוד מנה. בערב שוב רחצה לילית בים, היום יש גלים כייפים.
וכמה מהגיגיה של לוטם בהשפעת היאכטה:
אמא אני צריכה מספריים, יש לי קשר ירכתיים בשיער
מגיעים לחניה, אמא תעשי טאץ רוורס
לוטם בים גלי עם מצופים:
אמא, אני על עוגן.
תם ונשלם פרק האולימפוס והסביבה במסע היווני שלנו. מכאן ממשיכים לפיליון, שמרנו את האיזור לקינוח המסע.
コメント