מתנת יום הולדת שלא הזמנתי בתוספת לחץ, אי ודאות, צפיפות משפחתית - איך מתמודדים עם כל זה?
- עינת קפלן לבנת
- 7 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
איך לשמור על שיווי משקל כשהגלים בחוץ גבוהים? כי הים הוא מורה מעולה לחיים
לפני שבוע חגגתי יום הולדת.
זה קרה ממש בערב שלפני שכל המציאות שלנו התהפכה. שוב.
תכננו בילוי משפחתי, חגיגה גדולה, מהסוג שמחכים לו. אבל בבוקר שאחרי, החגיגות נעצרו, התכניות התבטלו, והלב עבר למצב של המתנה דרוכה.
הבוקר נפתח מצוין וכמתוכנן בהדרכת סאפ שלי בכנרת לקבוצה מקסימה שצועדת איתי בתהליך העצמה עם סאפ.
לראשונה יצאנו לחתור בכנרת לא רגועה, עם רוח וגלים, שהביאו אותנו להתמודדות עם אי וודאות, חתירה מול הרוח ומול הגלים, אי יציבות, התמודדות עם נפילות למים שלא חווינו עד כה ויותר מהכל - ההבנה שזה בסדר ליפול, אפשר לקום, להעזר בי כמדריכה אם צריך, ולהמשיך להתמודד גם כשקשה או קריר. בסוף, כשמתמידים ומצליחים, תחושת המסוגלות בשמים, הרבה אוויר טוב נכנס לריאות ותחושת הצלחה וחיוך מתפשטים בכל הגוף והפה.
זה משכיח מיד את הקשיים שהיו במים, בטח כשמסכמים את החוויה בחגיגת יום הולדת עם עוגה.
ההקבלה היומיומית שאני פוגשת דרך הלקוחות שלי בין הים והספורט לחיים היא מדוייקת.
עד כמה? המים הסוערים רק סימלו את הבאות.
אני מספיקה לחזור הביתה ולצאת לטיול בנחל גוש חלב עם בעלי וזוג חברים.
אנחנו לבד במסלול היפהיפה, פריחות משגעות לכל עבר, ההרים מכוסים עשב ירוק כאילו אנחנו בגאורגיה והעין הכחולה מקסימה, גם כשהיא לא ממש כחולה בגלל הרוח הנושבת. אנחנו אפילו מספיקים לאכול מעוגת הגבינה המשובחת שהכין לי בכורי, בתוך גינת התורמוסים המהממת.
ואז מגיעה הסערה.
אנחנו קמים בבוקר ומתארגנים לצאת לנחל כזיב לחגוג לי עם כל הילדים.
לפתע נכנסת התרעה רועמת במיוחד שצועקת עלינו להתכונן להיכנס לממ"ד
במקום לצאת לטיול שתכננו ולמסעדה, מצאתי את עצמי בבית. ובתוך כל הכאוס והלחץ, גיליתי משהו: זכינו להיות כל המשפחה יחד, כל השבוע. בלי הסחות דעת, בלי ריצות, בלי עבודה, בלי טלפונים. רק אנחנו. ופתאום הבנתי שזו המתנה האמיתית שקיבלתי השנה – היכולת למצוא עוגן בתוך הסערה. וגם ההבנה כמה המשפחה / קהילה / חברים חשובים, בטח בעת משבר.
אז
איך שומרים על שיווי משקל כשהאדמה רועדת? וכשההתרעות צועקות עלינו לרוץ לממד?
בדומה לחתירה על סאפ, כשהגוף נוקשה – נופלים. כדי להישאר יציבים על המים, צריך ללמוד לנוע יחד עם הגלים, לא נגדם, להבין את המים. ניתן לכופף בירכיים ולהעזר בהן כמו בולם זעזועים או לחזור לחוף מבטחים אם הים סוער.
אין לנו שליטה על מצב הים, כן יש לנו שליטה על איך נגיב למצב.
ככה גם ביבשה, בעת משבר. הנה שלושה "עוגנים" שעוזרים לי בימים האלו, ואני בטוחה שיעזרו גם לכם:
נשימה (העוגן הפנימי): בדיוק כמו לפני חתירה מאומצת, הנשימה היא מה שמחזיר לנו את השליטה. כשאני מרגישה שהלחץ עולה, אני עוצרת לנשימה עמוקה. זה לא משנה את המצב בחוץ, אבל זה משנה את איך שהגוף שלי מגיב אליו. באחד הלילות בעודנו כל המשפחה בממד, היו בומים ממש חזקים. הבת שלי, בת 10, ממש ממש נלחצה. רעדה מפחד. חיבקתי אותה ותירגלנו יחד נשימות בקצב 4:
שאיפה מהאף 4 שניות, עצירת הנשימה 4 שניות, שאיפת האויר החוצה 4 שניות עם בטן אסופה ושוב החזקת הנשימה 4 שניות. כמו תרופת קסם, עשינו כמה מחזורי נשימה כאלו והבת שלי פשוט...נרדמה.
תנועה (העוגן הפיזי): הסאפ אולי מחכה לי בחוף כרגע בחוסר מעש, אבל הגוף שלי עדיין זקוק לתנועה.
הליכה, מתיחות, או סתם לעמוד יציב על הרצפה ולהרגיש את הקרקע. התנועה משחררת את המתח שנאגר בשרירים.
שלשום כשקצת נרגע כאן, יצאנו כל המשפחה לסיבוב במאגר ליד הבית. ההליכה, השיחות בטבע, הפריחות, ההשתקפויות, הביחד המשפחתי, עושים טוב לגוף ולנשמה. שסתום פורק לחץ. תבדקו בעצמכם.
דמיון מציאות טובה (האופק): על הסאפ, תמיד מסתכלים קדימה, אל האופק, ולא לרגליים. למה? כי זה אוזר לשיווי המשקל. וגם, איך אני אומרת ללקוחות? תסתכלו קדימה, חבל שתפספסו את הנוף המהמם של הכנרת. גם עכשיו, אני בוחרת לעצום עיניים ולדמיין את הרגע שבו נחזור למים השקטים. הדמיון הזה הוא לא בריחה – הוא המצפן ששומר עלינו מכוונים לטוב שעוד יבוא. אופטימיות זה משחרר ומדבק, תשתמשו בזה.
אתמול לקוחה כתבה לי:
"יאווו ממש חסרים לי המים"
עניתי שגם לי...
המים מחכים לנו. אני יודעת שכרגע זה מרגיש רחוק, אבל המיומנויות שאנחנו מתרגלים עכשיו בבית – השקט, היציבות, היכולת לנשום בתוך הקושי – הן בדיוק מה שיהפוך את החזרה שלנו למים להרבה יותר עוצמתית.
אני מחכה כבר לרגע שבו ניפגש שוב על הגלשנים, ננשום אוויר פתוח ונחגוג את החיים באמת.
בינתיים, שמרו על עצמכם ועל היקרים לכם, תהנו מהביחד ותנשמו עמוק.
שולחת לכם כוחות טבעיים לחיזוק מהצפון שלנו, הירוק, מאחלת לי מזל טובים
תגובות