אנחנו בסופש זוגי, בני השלישי בן ה8.5 ואני.
מלבד החובה המאוד מורכבת עבורי למצוא לו נעלי ספורט חדשות, על שאר הלו"ז הוא אחראי.
ומה הסיפור בלקנות לו נעליים?
כי זו המידה המעצבנת הזו בין הילדים למבוגרים, תמיד אין אותה והכל לא נוח לו.
ובנוסף....אני ממש שונאת קניות.
אז אחרי שצלחנו בהתשה את המשימה עברנו לשלב החוויות, שמעבר לשיחות הכייפיות כללו גם ופל בלגי מפנק, באולינג, שלא ויתרתי לו, ואז התלבטות אם לעלות למירון או לגולן לשלג.
אנחנו כבר די מותשים ומחליטים לעבור לארוחת ערב.
אחריה הוא אומר לי: אמא, מחר ממשיכים בכיף יחד ונוסעים לחתור בשלג בבירכת רם על סאפ.
חמוד, אתה מודע לזה שהרגע, בספונטניות, הוחלט שמחר כל האחים שלי וילדיהם מגיעים אלינו לחגוג לסבתא יומולדת 86?
יעני 20 איש פה מחר לצהריים?
בסדר, נצא מוקדם, הוא פותר את הבעיות...
0530, שבת, אנחנו קמים.
1 מעלה בחוץ. חושך עם דימדומי בוקר. מניעים ב6 ושמיכת ערפילים מונחת על אדמת הגליל.
איזה מראה פסטורלי.
מתקדמים לגולן,
יההההה בלי פקקים,
והשמש מתחילה לזרוח. וואו. חייבת לעצור לצלם. אבל בתמונה זה לא יוצא דומה לכדור האש שאנחנו זוכים לראות.
כעבור שעה, מגיעים לבירכת רם.
מתאכזבים.
ציפינו שכל ההיקף שלה יהיה מושלג ואנחנו נחתור באמצע.
ממש מבעס.
אבל מעיפים מבט צפונה ורואים ש5 דקות מכאן, במגדל שמס, יש הרבה שלג.
מחליטים לחשב מסלול מחדש.
בואי ניסע קצת לשלג כל עוד אין פקקים ואחכ נחתור, הוא מציע.
יאללה, זורמת.
מגיעים לשלג, ההתרגשות עולה, ופתאום...פקק תנועה. באמצע עליה תלולה. וסיבוב.
דווקא פה אני צריכה לעצור עכשו.
ההמשך היה מלחיץ מאוד.
במקום גלישת סאפ הגענו להחלקרח...
הכביש כוסה בקרח חלק מאוד.
רכב שיורד מולנו מחליק ומטלטל לנגד עינינו, מזל שיש אי שמפריד בינינו ומונע החלקתו היישר לתוך הרכב שלנו.
הנהג ממול משתלט על הרכב ואני על פעימות ליבי.
מוצאת חניה ממש לידי ומחליטה להשתמש בה.
עד יעבור קרח.
גם ההליכה ברגל על הקרח הופכת מסוכנת.
אנחנו מגלים שהפקק הוא לא כי כולם בדרך לחרמון אלא כי כולם החליקו ופשוט עצרו באמצע הכביש.
מרוצים מעצמנו ורואים שהסבלנות משתלמת. השמש עלתה, הקרח נמס למים והרכב כבר לא מחליק. אפשר ליסוע לאט ובביטחה.
אנחנו חוזרים לבירכת רם.
התחמם.
כבר 6 מעלות. ההשתקפות של ההר שהוריק מאז הפעם האחרונה שהיינו פה מהממת ואני נדהמת איך המפלס של המים עלה עד הסוף. איפה שחנינו פעם שעברה כבר אין חוף, הכל התמלא מים.
ואז הוא צועק: אמאאאאאא, תראי את זה, שיווווו איזה יופי, החרמון נכנס לתוך הבריכה...
ופתאום אנחנו קולטים שמצד ימין לבן, שלג של חורף, ומצד שמאל ירוק של אביב, באותה הבריכה
מנפחים את הסאפ ויאללה. לחתור.
עם נעליים. אחרת נושרות הרגליים מהקור.
עושים תורות, חותרים לתוך החרמון המשתקף במלוא הדרו, מחליפים וגם חותרים יחד.
סירת בית הקפה באופן ממש מפתיע עוגנת נטושה במקום מרהיב ובלתי נתפס.
מסתפקים בתה צמחים מהבית.
מתרגשים מכל היופי ונותנים מבט אחרון מלמעלה,
רגע לפני שחוזרים הביתה,
שמחים ומרוצים.
מי שרוצה להפיג מתחים לפני ארוח משפחתי גדול וספונטני -
חתירה בסאפ בברכת רם עם השלג היא מתכון בטוח לשחרור.
תבדקו בעצמכם.
ומזל טוב לאמא-סבתא-סבתא רבה בת ה86. לעוד שנים רבות של טיולים, בריאות ומפגשים משפחתיים
מפחדים לקפוץ לבד למים הקרים?
מוזמנים לתאם איתי שיעור מודרך על גלשני סאפ בכנרת או בירדן 0548002324.
הכותבת הינה מדריכת סאפ